היום, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור בחרתי לשתף אתכם איך הזיכרון הפרטי שלי,  אירוע טרגי בחיי הוביל אותי למקומות עליהם אני אסירת תודה היום…

לפני 13 שנים גם אני הצטרפתי למשפחת השכול, לאחר שאבי נרצח בפיגוע ירי בכניסה למושב בו גדלתי, כפר הס.  אבי היה אחראי על הביטחון במושב ונקרא ע"י אחד מהתושבים לאחר שהבחינו באדם חשוד מסתובב בכניסה למושב. את המשך המאורעות לא אפרט כאן ובטח אתם כבר מבינים…

כמשפחה שהייתה מאוד מלוכדת, מגובשת מצאנו עצמנו מאוד מפורקים ומתמודדים עם חוויות לא פשוטות. באותו זמן הייתי בת 20, שבוע לאחר שיחרורי מהצבא ובדיוק בזמן בו "חיפשתי עצמי" ומה בעצם אעשה בעתיד.

כחלק מההתמודדות שלי עם המצב החלטתי לעסוק בהנצחה של אבי וכך ערכתי סרט לזכרו וכן הפקתי ערב מיוחד לציון שנה להירצחו.  הערב היה מרגש ומכובד – בליווי קטעי קריאה של חברים, נגינה, שירה וסרטונים שערכתי. הגיעו כ-600 איש וזו הייתה חוויה מרגשת ונפלאה. כל אותה תקופה ובעיקר בערב עצמו חוויתי תחושה נפלאה של עשייה וקיבלתי תגובות כל כך נפלאות ומחזקות, כך שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות! אני רוצה לנהל פרוייקטים הכוללים הפקות של טקסים, אירועים- אבל הפעם אירועים משמחים. להיות לצד אנשים בשמחות שלהם, ברגעים המשפחתיים, גם אם אלו אירועים עסקיים- לגרום לאנשים להתחבר זה לזה דרך האירוע.

כמו כל בת לאמא פולנייה, תואר ראשון הוא חלק מה"רשימה" וכך מצאתי את התואר הקרוב ביותר להפקת אירועים- מנהל עסקים ותקשורת. עם סיום הלימודים השתלבתי מיד בחברות אירועים מהמובילות בארץ וזכיתי להיות חלק מהפקות בילתי נשכחות. אחד הדברים הנפלאים שקרו לי מיד עם כניסתי לתחום- הכרתי את רז, בעלי והגבר של חיי, שהיה מנהל לוגיסטי באחת מאותן חברות וברגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאיתו אני אהיה כל חיי…

ככל שהזמן חלף… ובאמת נהניתי להפיק את אותם אירועים… משהו לא נתן לי שקט… האם זה באמת זה? אני כל כך אוהבת להפיק, לנהל פרוייקט, תקציבים, לעבוד עם לקוחות (גם כשהם לחוצים) אבל האם זה מספיק לי? אני רוצה יותר! אני רוצה להיות חלק משמעותי בחייהם של אנשים. אני רוצה שהם ייהנו מהעבודה שלי לא רק לערב אחד… אני רוצה לתת להם ערך שילווה אותם כל יום ויום, ברגעים השמחים שלהם כמשפחה וברגעים שהם זקוקים גם לרגע לעצמם, לאגור כוחות ולהתחדש מבפנים.

כשנפל האסימון הזה… נפל מיד יחד איתו עוד אחד… לחזור לחלום הילדות ולעסוק בעיצוב ותכנון בתים. בשבילי בית הוא דבר ראשון נשמה. הוא המקום שכל אחד מבני המשפחה צריך להרגיש בו בנוח, לקבל חום ולהרגיש שהאופי והאהבות שלו נמצאים בבית.  החלום הזה התגשם לאחר 3 שנים כשסיימתי לימודי עיצוב פנים ופתחתי את הסטודיו. אני זוכה להכיר משפחות נפלאות וללוות אותם ברגעים שלא תמיד נוחים ולפעמים גם מלחיצים ובאמצעות הליווי שלי לגרום לבנייה/שיפוץ להיות חווייתיים יותר. בנוסף אני עושה מה שאני אוהבת וטובה בו – תכנון, עיצוב, קונספט, ניהול פרויקט, תקציבים…  כשאני יושבת לתכנן בית אני מוצאת עצמי מתנתקת מהעולם ומלאה באנרגייה מדהימה.. אני מניחה שכך יודעים שאתה עושה משהו שאתה צריך לעשות… זה ה-BORN TO DO  שלי

אז מהו יום הזיכרון עבורי… את אבא שלי, החבר הכי טוב שלי, אני זוכרת כל יום. הוא מלווה אותי בכל צעד בו אני הולכת. יום הזיכרון בשבילי הוא יום להגיד תודה לאותם אנשים שכבר לא פה. תודה על כך שהקריבו עצמם על מנת שכולנו נוכל להמשיך לחיות במדינה שלנו, שנוכל להמשיך להגשים חלומות, לתת ערך לאנשים ולהמשיך את דרכם.  במותם ציוו לנו את החיים.

גם ברגעים הקשים בחיים, כשמאבדים את האנשים שהכי קרובים אלינו, מאוד קל להרים ידיים וליפול.  היום אני מבינה כמה אני חזקה. המצב ש"נפל עליי" הוא נתון. לשנות אותו כבר לא אוכל… אוכל רק לקחת ממנו את החוזקות שהתפתחו אצלי, היכולת להקשיב, להבין, להכיל, לקרוא אנשים ומצבים. להגיד תודה שבעקבות מה שקרה… וההתמודדות עם השכול דרך הנצחה- נכנסתי לתחום האירועים שם הכרתי את רז. לא יכולתי לבקש חבר לחיים טוב ממנו והוא גם זה שתמך בי ללכת ולהגשים את החלום האמיתי ולפתוח את הסטודיו שלי ולעשות את מה שאני כל כך אוהבת.

את הדברים הטובים בחיי מקדישה לך אבא שהקרבת את חייך למענינו ולמען תושבי כפר הס

לזיכרו של אבי, אהרון (ארל'ה) אוסישקין הי"ד
לזיכרו של אבי, אהרון (ארל'ה) אוסישקין הי"ד

אוסישקין

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן