"בית הוא לא מקום. הוא תחושה"
אם יש משהו שמדייק את התחושה שלי מאז ה־7.10 שלפני שנתיים – זה המשפט הזה.
וואו כמה מדויק.
בית זה אחה"צ משחק עם הבנות.
בית זה שיחות לילה לאור הנרות עם איתי.
בית זה ארוחות חברים במרפסת.
בית זה המושב. הקהילה.
אני רק מבינה ומעריכה יותר את התחושה הזו- בית.
בית הוא פיזי ורגשי יחד. בלתי נפרד.
אתמול, 7.10 קמתי לבוקר שקט.
קפה בערסל, נוהל מוכר.
מבית הכנסת השכן עולים שירי המתפללים,
לולה משחקת בדשא, רק ציפורים,
שקט כזה של בוקר חג.
ואז רחפן באוויר.
וברגע אחד הלב קופץ.
לפני שנתיים, באותה שעה, הגפתי תריסים,
חלונות הממ"ד נטרקו,
והיה שקט. שקט של פחד.
לחזור לשבת במרפסת הזו לקח לי כמעט חצי שנה.
פחדתי להסתובב בבית עם חלונות פתוחים,
פחדתי מכל רכב שעבר ברחוב,
פחדתי ללכת לאתרי בנייה.
חיבקתי כל לילה את הבנות כששלושתנו במיטה אחת בממ"ד במשך חודשים.
רק אז הרשיתי לעצמי לבכות.
כי לידן – אי אפשר.
עברו שנתיים,
והדברים כאילו הפכו לחלק מהשגרה.
"כאילו".
כי אין באמת ברירה.
כי צריך להמשיך לנוע גם כשכל הגוף רק רוצה לעצור.
כי אם לא נקום – נישאר שם, בתוך הפחד.
אז אני קמה.
כל יום מחדש.
ממשיכה לעבוד, לצחוק, לאהוב,
לבנות בתים לאחרים,
ולבנות שוב ושוב את הבית הפנימי שלי.
לא אותו בית שהיה — אבל בית שהוא שלי.
בית שמחזיק בתוכו פחד, וגם אמונה.
שבר, וגם חיים.
כיתומת טרור, אני יודעת מקרוב איך כאב כזה לא באמת עוזב, גם אחרי שנים.
הוא נטמע בך. משנה את הקצב שלך, את הנשימה שלך, את הדרך שבה את רואה את העולם.
אבל הוא גם מלמד- איך אפשר, למרות הכול, לבחור חיים.
כי בית הוא לא מקום.
"הוא הלב שממשיך לפעום גם אחרי שהעולם נעצר.
